אמירת ההלל – מדאוריתא או מדרבנן?

"ולא הלל חנוכה בלבד, הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים, בכל הימים שגומרין בהן את ההלל. ושמונה עשר יום בשנה, מצוה לגמור בהן את ההלל; ואלו הן שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח, ויום עצרת. אבל ראש השנה ויום הכיפורים, אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה; ולא תיקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל" (רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג' הלכה ו').
ימים שגומרים בהם את ההלל, בארץ ישראל זה 18 ימים ולילה אחד, בחוץ לארץ זה 21 ימים ושני לילות. שמונת ימי חנוכה, תשעת ימי החג, יומיים של פסח, יומיים של שבועות, שני לילות של הסדר, אלה 21 ימים ושני לילות שגומרים את ההלל בחוץ לארץ. הלל הכוונה להלל הגמור שאומרים אותו בברכה, שלא אומרים אותו בדילוג. אומר הרמב"ם, שאמירת ההלל בכל הזמנים הללו היא מצוות עשה מדרבנן, לא מדאורייתא. בהקדמתו לספר המצוות, בשורשים, מסביר הרמב"ם שלא ראוי למנות את המצווה הזו של אמירת ההלל כמצוות עשה מן התורה וחולק על בעל הלכות גדולות, הסובר שאמירת ההלל היא מצוות עשה מן התורה.
הסמך לזה הוא מה שכתוב בגמרא במסכת ברכות (יד.). שואלת שם הגמרא האם אפשר להפסיק בהלל כמו שמפסיקים בקריאת שמע, אדם שאמרו לו שלום באמצע קריאת שמע, יש לנו דין שבאמצע הפרקים שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, האם גם בהלל אותו הדין כבקריאת שמע? אומרת הגמרא קריאת שמע דאורייתא פוסק, הלל דרבנן לא כל שכן? אז הנה מפורש בגמרא שאמירת ההלל היא מדרבנן. זה המקור לדברי הרמב"ם.
אבל הראב"ד משיג על הרמב"ם כאן, מקשה עליו ממה שאמרו בגמרא בפסחים (קיז.) שנביאים ראשונים תקנו להם לישראל על כל צרה שלא תבוא ונגאלו ממנה שיאמרו הלל. שנאמר "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל, כט). זה פסוק בנביאים. אם כן נמצא שהמצווה הזו היא מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמו. נראה שהראב"ד לומד מהפסוק הזה שזה לימוד גמור, שיש פסוק מדברי קבלה והפסוק הזה נחשב דברי תורה, כשיטת בעל הלכות גדולות שסובר שאמירת הלל זה מדברי תורה.
הרב המגיד מתרץ את הקושיה הזו על הרמב"ם ואומר שיש חילוק בין אמירת הלל בזמנים קבועים לבין אמירת הלל על כל צרה שלא תבוא שנגאלו ממנה בשעתה. למשל: כשניצלו מן היוונים בחנוכה אז באותו הדור כשאמרו הלל בפעם הראשונה זה מתקנת הנביאים שיאמרו הלל על כל צרה שלא תבוא שנגאלו ממנה. זה נקרא מצוות עשה מדאוריתא לשיטתם, תקנת הנביאים הזו נסמכת על הפסוק שלא בא לחדש, הלא אין הנביא רשאי לחדש דבר, כך אומר הבה"ג והראב"ד, אז אם כן אם הנביא אמר לנו לעשות כדבר הזה נמצא שזה מצוות עשה מן התורה, שהיא המצווה הכללית להודות ולשבח לקדוש ברוך הוא שזה ודאי מצוות עשה מן התורה. אז בכלל זה כשאדם נמצא בצרה וניצול ממנה צריך לומר הלל. נמצא שזה דברי תורה. יוצא שהרב המגיד מסכים בדעת הרמב"ם שאמירת הלל באופן חד פעמי על צרה שנגאלו ממנה ישראל היא מצוות עשה מן התורה, אבל כשאנחנו אומרים את הלל הזה בכל שנה ושנה בזמנים קבועים זה לא מן התורה, זה מדרבנן, זו תקנה דרבנן שיאמרו הלל בכל זמן.
הכסף משנה חולק על המהלך הזה של המגיד משנה ואומר שגם אם נפרש שדברי קבלה הם כן דברי תורה אבל לא דברי תורה ממש, מצינו הרבה פעמים שהרמב"ם קורא לדברי קבלה "דברי סופרים", ולכן גם כאן, כשהרמב"ם כותב שאמירת ההלל לעולם היא מדברי סופרים, זה כולל גם את אמירת ההלל הזו גם היא מדברי סופרים. פרוש הדבר, שאומנם התורה ציוותה אותנו להודות להשם יתברך, אבל החיוב לומר את ההלל בצורה הזו לברך לפני כן ולאחרי כן, לומר את הפרקים הללו, זו מצווה מדרבנן. אין חיוב בתורה לומר דווקא את זה, ולשיטת הרמב"ם תמיד אמירת ההלל היא מדרבנן.