השריפה אשר שרף ה' – על שבעת ילדי משפחת ששון שעלו בסערה השמימה באש הנוראה

נדב ואביהוא לא היו אנשים פשוטים, הם היו אנשים גדולים מאד, היו בדרגה של נביאים, "ויחזו את האלוקים" כתוב שם בפסוק במעמד הר סיני. "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו", מי אלה שראו את האלוקים? נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל. כשהקדוש ברוך הוא צווה את משה רבינו "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל", הקב"ה מזמין את משה רבינו לפני מתן תורה לעלות להר. את מי הקב"ה בוחר מכל עם ישראל, שהתמקד בשמותם? ארבעה שמות אמר הקב"ה באותה שעה: משה, "ואל משה אמר עלה על ה' אתה, ואהרן, ונדב, ואביהוא". ושבעים זקני ישראל זה בכללות. אבל פרט הקב"ה את נדב ואביהוא. דרגתם של נדב ואביהוא היתה גבוהה מאד מאד.
אומרים רבותינו ששרו של עשו נלחם עם יעקב אבינו נלחם איתו כל הלילה עד עלות השחר. בעלות השחר "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו". מה זה כף ירכו? אומרים רבותינו: זה נדב ואביהוא. כשראה שרו של עשו שלא יכול להלחם ביעקב עצמו, לא יכול להלחם להכחיד את עם ישראל לגמרי. אז מה נגע? בכף ירכו. ירכו של יעקב זה נצח והוד, דרגת הנביאים, שזה נדב ואביהוא שהיו בדרגת נביאים גדולים, ויחזו את האלוקים, והם אלו שנפגעו מאותה הפגיעה שפגע שרו של עשו, כלומר, היתה מלחמה על כל כלל ישראל שחס ושלום לא היה, אלולא הקב"ה סייע אותו את יעקב אבינו, לא היה גם משה רבינו. כך אומר הזוהר שהמלחמה היתה בעיקר על משה, לקחת את משה. רצה השטן חס ושלום לעשות את זה, שלא תהיה תורה, אם אין משה אין תורה! אבל "וירא כי לא יכול לו", יעקב נלחם בכל הכח שתהיה תורה בעם ישראל, אז מה נשאר? לקח את אלה הקרובים אחריהם זה נדב ואביהוא.

נפסק להלכה בשו"ע סימן תכט שאין מספידים בכל חודש ניסן. חודש ניסן הוא חודש שכולו ימים טובים. אבל בראש חודש ניסן שהוא ראש לכל החודשים, שהוא יום טוב גדול מאד, כמו שדיברנו בשבת באריכות על הגדולה של ר"ח ניסן. עשר עטרות נטל החודש הזה. בחודש הזה הקים משה את המשכן. אומר הזוהר הקדוש שלא היתה שלמות בעולם, מיום שנברא העולם לא היתה שלמות בעולם ולא היתה שמחה בעולם ולא היה תיקון בעולם כמו שהיה באותו היום שהקים משה את המשכן. בעולמות העליונים ובעולם הזה. זה היה היום הכי שמח בעולם והיום הכי מושלם. ואלמלא היה קורה המקרה הזה של נדב ואביהוא, אז גם היה נשאר ככה. אבל התערבבה השמחה על ידי המקרה של נדב ואביהוא.
הנה ראו זה פלא, גם נדב ואביהוא האש ששרפה אותם היה בראש חודש ניסן. "ותצא אש מלפני השם" פעמיים יצאה אש באותו היום, בראש חודש ניסן, פעמיים יצאה אש מלפני השם. האש הראשונה אכלה את הקורבנות, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל… את העולה ואת החלבים", אכלה את הקורבנות. אחר כך באו נדב ואביהוא והקריבו קטורת אשר לא ציווה השם, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם".
נדב ואביהוא לא היו אנשים פשוטים, הם היו אנשים גדולים מאד, היו בדרגה של נביאים, "ויחזו את האלוקים" כתוב שם בפסוק במעמד הר סיני. "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו", מי אלה שראו את האלוקים? נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל. כשהקדוש ברוך הוא צווה את משה רבינו "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל", הקב"ה מזמין את משה רבינו לפני מתן תורה לעלות להר. את מי הקב"ה בוחר מכל עם ישראל, שהתמקד בשמותם? ארבעה שמות אמר הקב"ה באותה שעה: משה, "ואל משה אמר עלה על ה' אתה, ואהרן, ונדב, ואביהוא". ושבעים זקני ישראל זה בכללות. אבל פרט הקב"ה את נדב ואביהוא. דרגתם של נדב ואביהוא היתה גבוהה מאד מאד.
כשאמר לו משה רבינו לאהרן הכהן, אמר לו "בקרובי אקדש" "הוא אשר דבר השם". הקב"ה אמר לו למשה, הודיע לו מראש שתהיה טרגדיה ביום הזה. "בקרובי אקדש", כך אמר לו הקב"ה, "ועל פני כל העדה אכבד". למה זה? כי כשהיתה שמחה כזו גדולה, התגלות אלוקית כזו גדולה, ואנשים יחשבו שזה עכשיו אפשרות להרגיש בנוח, לא, צריך יראה, צריך פחד, זה לא רק לשמוח ולרקוד. נכון, שמחה וריקודים זה עובדה גדולה בעבודת השם, אבל "וגילו ברעדה", "מקום גילה שם תהא רעדה", אז כדי שתהא רעדה קרה הדבר הזה, "בקרובי אקדש".
אמר לו משה לאהרן: הייתי סבור ש"קרובי", מי הם הקרובים ביותר? משה ואהרן. וכעת נתגלה לי שנדב ואביהוא יותר קרובים מאיתנו. כי הקב"ה אמר "בקרובי", בקרובים לי ביותר אני אתקדש. מי אלה הקרובים ביותר? חשב משה, זה משה ואהרן. והנה לא, אלה נדב ואביהוא.
אומרים רבותינו ששרו של עשו נלחם עם יעקב אבינו נלחם איתו כל הלילה עד עלות השחר. בעלות השחר "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו". מה זה כף ירכו? אומרים רבותינו: זה נדב ואביהוא. כשראה שרו של עשו שלא יכול להלחם ביעקב עצמו, לא יכול להלחם להכחיד את עם ישראל לגמרי. אז מה נגע? בכף ירכו. ירכו של יעקב זה נצח והוד, דרגת הנביאים, שזה נדב ואביהוא שהיו בדרגת נביאים גדולים, ויחזו את האלוקים, והם אלו שנפגעו מאותה הפגיעה שפגע שרו של עשו, כלומר, היתה מלחמה על כל כלל ישראל שחס ושלום לא היה, אלולא הקב"ה סייע אותו את יעקב אבינו, לא היה גם משה רבינו. כך אומר הזוהר שהמלחמה היתה בעיקר על משה, לקחת את משה. רצה השטן חס ושלום לעשות את זה, שלא תהיה תורה, אם אין משה אין תורה! אבל "וירא כי לא יכול לו", יעקב נלחם בכל הכח שתהיה תורה בעם ישראל, אז מה נשאר? לקח את אלה הקרובים אחריהם זה נדב ואביהוא.
אם כן נבין את הדרגה הגדולה שנדב ואביהוא היו בה, נבין את העוצמה הגדולה של המלחמה הזו. לכן כתוב שיש חס ושלום גזרה על הציבור, כשיש גזרה על עם ישראל, קשה, שחס ושלום צריך להיות אסון נורא. מה עושה הקב"ה? עוד פעם עושה את הדבר הזה, בקרובי אקדש. לוקח איזה צדיק גדול או פעמים שאין צדיקים בדרגה גבוהה מספיק של "קרובי", אז מה עושה הקב"ה? לוקח ילדים. הילדים הם הצדיקים הגדולים, הבל שאין בו חטא. כמו שאומרת הגמרא שכל העולם כולו מתקיים על תינוקות של בית רבן. על ילדים, אלה ילדים שלומדים תורה עליהם העולם עומד. שואל אותו שם בגמרא, אמר ליה אביי לרבא "כגון דידי ודידך" התורה שלנו, אביי ורבא הם האמוראים הקדושים של התלמוד, כמעט אין דף בתלמוד בלי אביי ורבא. הוא אומר לו דידי ודידך, התורה שלנו לא חשובה? השיב לו: כן, אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא. התינוקות האלה נקראים 'הבל שאין בו חטא", ועל זה העולם עומד.
הקב"ה, מה חביב לפניו ביותר? ציווה אותנו להקים את המשכן. ובמשכן יש קודש הקודשים. מה יש בתוך קודש הקודשים? ארון הברית. שם בתוך הארון הזה לוחות הברית שקיבל משה רבינו מהקדוש ברוך הוא. שם גם ספר תורה שכתב משה רבינו. ומה יש על הארון? הכרובים. מה זה כרובים? אומרים רבותינו "כרביא" דמות ילד ודמות ילדה. בתוך קודש הקדשים, הקב"ה צווה אותנו "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", אסור לעשות שום פסל וכאן צווה אותנו לעשות דמות ילד ודמות ילדה. למה? כדי להראות לנו שהילדים, הם חביבים לפני הקב"ה יותר מהכל. על הילדים האלה העולם עומד. הם "בקרובי", הם הקרובים לו לקדוש ברוך הוא יותר מהכל.
כשהקב"ה לוקח ילדים מהעולם, זאת אומרת שלקח את הקרובים, לקח את הקדושים, לקח את הצדיקים. חס ושלום, מי יודע אולי היתה גזרה נוראית צריכה לבוא על עם ישראל והקב"ה פדה את הגזירה הזו בדבר הזה.
נדב ואביהוא, וראש חודש ניסן. צדיקים קדושים הקב"ה לוקח אותם כדי שתהיה יראה בעולם, שיהיה פחד בעולם. שיבינו את יראת הדין גם כן, לא רק אהבה וחיבה ושמחה, אלא יש יראה גם כן, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש". אהרן הכהן מי יכול לשער. היום הזה שבו ירדה שכינה לעולם, לא היה לפני כן בדרגה הזו, על ידי מעשיו של אהרן! אהרן עלה בגדולה, נמשח בשמן המשחה, בשמונה בגדי כהונה, איזה כבוד רוחני גדול, איזה כבוד בעולם הזה ובעולמות העליונים היה לו לאהרן הכהן. באותו היום יום השמחה הגדולה ביותר שלו – שני בנים שלו נפטרים. מה עושה אהרן? "וידום אהרן". שמע את מה שאמר לו משה, וידום.
איזה תעצומות נפש צריך לאבא ששני הבנים שלו מתים והוא שותק באותה שעה. וידום. לא בכה. לא התלונן. לא אמר מילה, לא דיבר, וידום. שתיקה מוחלטת. קבל על עצמו את הגזירה הזו בשתיקה. בקבלה, בהסכמה, בביטול גמור. זה המסר של אהרן הכהן לנו, כשקורית גזירה כזו לא תמיד אנחנו יכולים להבין חשבונות שמים. אנחנו לא מתיימרים להבין חשבונות שמים. אף אחד לא יכול לתת תשובה ברורה ולהגיד למה זה קרה? אבל אנחנו יודעים מה שלמדו אותנו רבותינו, מה ייתכן שהיה. אז כשקורית גזירה כזו צריך לקבל. כשאנחנו מקבלים את הדין, כשעם ישראל משתמש במסר של אהרן הכהן ש"וידום אהרן", אז הגזירה מתבטלת. זה חלק מהביטול של הגזירה, שמקבלים גזרת שמים, כשמקבלים את הדין.
ותראו פלא: באש של אהרן, באש שיצאה ואכלה את נדב ואביהוא, מה כתוב? "ותצא אש מלפני ה'". תראו את הלשון: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני השם". אתם יודעים ששם ה' הוי"ה זה שם של רחמים, כשהקב"ה משתמש במידת הדין משתמש בשם "אלוקים". פה לא כתוב ותצא אש מלפני "אלוקים", אלא כתוב "ותצא אש מלפני השם". האש הזו היתה אש של רחמים, לא אש רגילה, לא אש של מידת הדין.
התורה אומרת "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אומר הזוהר הקדוש: ביום שבת האש של הדין שובתת. האש, יש אש אוכלת אש, האש של המקדש היא אש יותר גדולה מהאש של הדין, ויש בכוחה לכופף ולהכניע את האש של מידת הדין. לכן, ביום שבת לא שולטת האש של מידת הדין, כך כתוב. ולכן אפילו בגיהנם האש שובתת, אין אש בגיהנם. יום שבת אין דין, אין אש הדין. אז יוצאת אש מלפני השם, וזו לא אש של דין.
אם יוצאת אש ביום שבת, מה יש לעם ישראל יותר חביב ממצוות עונג שבת? "וקראת לשבת עונג… אז תתענג על השם והרכבתיך על במותי ארץ". נפסק להלכה מביא את זה הרמ"א בשו"ע, שיהודי שלא אוכל חמין ביום שבת אז הוא כמו כופר, לא מאמין. הקב"ה נתן לנו את יום השבת וצווה אותנו להתענג בשבת. אז באים עם ישראל, בניו של הקב"ה, ילדים קטנים, ומכינים חמין לשבת, כדי שיוכלו לקיים את מה, בשביל מה לאכול את החמין? כדי לקיים את המצווה של הקב"ה "וקראת לשבת עונג". מתוך זה יוצא אש, זה לא מלפני השם האש הזו? מאיפה יצאה האש הזו. מתוך המצווה הזו יוצאת אש. זו לא אש שבאה מלפני השם? מתוך מצווה של עונג שבת יוצאת אש, זו לא אש שבאה מלפני השם, האש הזו? כמו שאצל נדב ואביהוא מאיפה יצאה האש? מקודש הקודשים יצאה האש, מלפני השם. זה, בבית של היהודי, זה כמו קודש הקודשים שמה, באותה שעה, כשמכינים את השבת, את כבוד השבת, את עונג השבת, משם יצאה האש. אז האש הזו היא לא מלפני השם? היא מלפני השם!
הקב"ה צווה אותנו בתורה "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש", אסור להקריב קרבנות, לקחת ילדים באש, אסור להקריב קרבנות, לקחת ילדים באש. יש איסור גמור, אברהם אבינו נלחם על זה כל ימי חייו, בדורו, שלא יקריבו את בניהם, ועל זה היה נסיון העקדה כל כך גדול: פתאום אומר לו הקב"ה "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק… והעלהו שם לעולה". פלא, אבל גם הקב"ה לא אמר לו "תשחט", ולא אמר לו "תשרוף", אמר לו רק "והעלהו", העלה אותו, אמר לו 'קיימת את המצווה'. הקב"ה לא חפץ שאנחנו נעשה קרבנות כאלה.
אנחנו לא עושים קרבנות כאלה. אבל כשהקב"ה לוקח ילדים קטנים כאלה, זה פרשת הקרבנות זה. כתוב "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם, לרעות בגנים וללקוט שושנים", "דודי" זה הקב"ה "ירד לגנו", הגן שלו של הקב"ה, איפה זה הגן שלו? הגן שלו זה ילדי ישראל שלומדים תורה. זה גן שלו, של הקב"ה. מה יותר חביב לקב"ה מהתורה של ילדי ישראל? כמו שאמרנו, על זה עומד העולם. אז ירד לגנו, מקום שבו הוא משתשעשע בתורה של הילדים האלה.
הזוהר הקדוש אומר ילד, אין לו יצר הטוב, אנחנו יודעים את זה. ילד פחות מגיל בר מצווה אין לו יצר הטוב, יש לו רק יצר הרע. הוא נולד "לפתח חטאת רובץ" מייד בא יצר הרע ושולט עליו כשהוא ילד. והנה הילד הזה, לבד, בלי יצר טוב, עוזב את כל העולם הזה, יושב ועוסק בתורה. אתה מתאר לעצמך? זה לא אדם גדול שיש לו כוחות, שיודע איך להתמודד. זה ילד! ילד כולו, רק יצר הרע שולט עליו. הגמרא אומרת לילד תקנה צעצועים ישנים, כלים ישנים, כדי שיוכל לשבור אותם. למה? כי זה ילד, הוא צריך לשבור, הוא צריך להרוס. למה? יש לו יצר הרע, הוא צריך להוציא את היצר הרע שלו. אם ילד שובר משהו אל תכעס עליו, מה אתה צועק עליו? הוא מסכן יש לו רק יצר הרע. מה יש לו יצר הטוב?
הילד הזה עוזב את כל העולם, את כל התעלולים והפעלולים והמשחקים, והולך ללמוד תורה. איזה קדושה, איזה גדולה, איזה תעצומות נפש יש לו, איזה כוחות יש לו לילד הזה שעושה כזה דבר. אומר הזוהר הקדוש אתה יודע מה עושים בשמים? מכריזים עליו לפני הקב"ה, מכריזים על הילד הזה, מזכירים את השם שלו לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא משתעשע בתורה שלו, של הילד הזה. למה? הבל שאין בו חטא, והוא בכוחות עצמו עוזב את הכל כדי ללמוד תורה, תורתו של הקב"ה. אז "דודי ירד לגנו, לערוגות הבושם", להתבשם מהתורה של הילדים האלה. אבל לפעמים הקב"ה מחליט גם כן "לרעות בגנים – וללקוט שושנים" לוקט שושנים, לוקח פרחים. הקב"ה מהגן לוקח פרחים מיוחדים ושם אותם בעולם העליון, שם יותר טוב. העולם הזה מהו, כולו סבל וייסורים, עלמא דשקרא, מה עושה הקב"ה? שם אותו במקום טוב, מקום שיש לו רק טוב, עולם שכולו טוב. שמה אין לו סבל, ולא צער, שמה רק טוב.
אנחנו לא מצטערים על הילדים שהלכו, הם יושבים בעולם העליון ונהנים מזיו השכינה. אנחנו אלה שסובלים כאן, נשארנו עם הכאב, ועם הסבל ועם הצער. אנחנו המסכנים לא הם המסכנים. הם לא מסכנים, הם צדיקים קדושים, הם הפרחים והשושנים של הקב"ה, הם הקרבנות "בקרובי אקדש", הם הקרובים של הקב"ה. הקב"ה לוקח אותם ואיפה שם אותם? תחת כנפיו שם אותם, את הילדים האלה, מחבק אותם את הילדים האלה הקב"ה. הם מתענגים עכשיו, הם נהנים מזיו השכינה. אבל אנחנו כאן נשארנו. "סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות".
אז באמת לא מספידים. הספד, כותב השו"ע ביורה דעה בסימן שנד ש"ירים קולו", מצוותו של ההספד "שירים קולו לשבר את הלבבות", ולספר בשבחיו ומעשיו של הנפטר. אנחנו לא עושים, לא מרימים קול, ולא שוברים את הלבבות, ולא מספרים בשבחים כעת, אבל רק מנסים להבין את אותה פרשה בתורה שנקראת פרשת נדב ואביהוא, שאותה אש שיצאה מלפני השם בראש חודש ניסן יצאה עוד פעם מלפני השם בראש חודש ניסן, ואותו "בקרובי אקדש" שהיה אז, קרה עוד פעם "בקרובי אקדש".
אנחנו צריכים להתחזק ביראת שמים, כשהבורא יתברך נותן מכה זה בשביל שיהיה מורא בלב, האש הזו להפיל מורא על הלב. כל אדם צריך להתחזק ביראת שמים. להתחזק בלימוד התורה. שאין לנו בעולם הזה רק תורה ויראת שמים, זה מה שיש לנו, ובזה צריך להתחזק. כמו שדוד המלך אומר "לולא תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי".
אנחנו מבקשים מאת הקב"ה "והיה המחנה הנותר לפליטה", שהקב"ה יחוס ויחמול וירחם על עמו ישראל, ויבטל מעלינו גזרות קשות ורעות, ויחוס ויחמול וירחם על האמא שפצועה עדיין, על הבת שפצועה עדיין, וישלח להן רפואה שלמה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, וייתן לנו כוחות, ייתן למשפחה כוחות, ייתן לידידים, למכרים, לילדים שלמדו איתם באותה הכתה, יש לנו פה בבית הכנסת ילדים באותם כתות עם הילדים האלה שנספו. צריכים כחות נפש, הילדים. הם צריכים תעצומות הנפש עכשיו לעמוד, לעבור, לקבל את הגזרה. אנחנו מתפללים לפני הקב"ה שיעזור לנו להכיל את הגזרה הזו. שיעזור לנו. אנחנו מקבלים את הגזרה הזו של הקב"ה, אנחנו מקבלים את הדין, שיעזור לנו לעמוד בזה, להתמודד עם זה, לעבור את זה בשלום, להתחזק בתורה ויראת שמים, ואם אנחנו נתחזק בתורה ויראת שמים, נתחזק בעשיית המצוות, נשוב בתשובה שלמה לפני הקב"ה אז יתקיים בנו "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן".