האם נשים וגברים מצטרפים למניין לברכת "הרב את ריבנו"

.


"מקום שנהגו לברך אחריה, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, האל הרב את ריבנו והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו; ברוך אתה ה', האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע." (רמב"ם הלכות מגילה פרק א' הלכה ג)
בגמרא במסכת מגילה דף כא מבואר "מקום שנהגו לברך מברך מקום שנהגו שלא לברך, לא מברך". על מה מדברים? מסבירה הגמרא שאחרי קריאת המגילה. יש ברכות לפני המגילה, 3 ברכות מברכים בלילה: על מקרא מגילה, שעשה ניסים, שהחיינו. הברכות האלה הן חובה מן הדין, לא תלויות במנהג, וכל ישראל צריכין לברך אותן. הראשונה נקראת ברכת המצוות, השניה פרסומי ניסא, והשלישית על המצווה החדשה שבאה מזמן לזמן.אבל הברכה האחרונה שמברכים אחרי קריאת המגילה, זה דבר שתלוי במנהגים. יש מקום שנהגו לברך, יש מקום שלא נהגו לברך, ואל ישנה אדם. מקום שנהגו – יברך, מקום שלא נהגו – לא יברך.
היום כמעט בכל תפוצות ישראל, מקומות אשר שמענו שמען, מברכים ברכה אחרי המגילה. אבל הברכה הזו היא לא ממש נקראת "ברכה אחרונה". למה, שהרי היא פותחת ב"ברוך". "ברוך אתה ה', האל הנפרע לעמו", ברכה שסמוכה לברכות שלפניה לא פותחת בברוך, כמו הלל. בהלל יש לנו ברכה לפני הלל ברכה אחרי הלל. ברכה לפני הלל פותחת ב"ברוך", "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקרוא הלל". ברכה שאחרי אינה פותחת ב"ברוך". איך היא פותחת? "יהללוך". מסיימת "ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות". ברוך שאמר – פותחת בברוך. ישתבח – לא פותחת בברוך. למה? כי היא סמוכה על ברוך שאמר. זו ברכה ראשונה שלפני הזמירות וישתבח היא הברכה שאחרי הזמירות. ברוך שאמר פותחת את הזמירות, ישתבח חותמת. כל ברכה שהיא סמוכה לברכות שלפניה לא פותחת בברוך. אם הברכה הזו היתה נקראת ברכה שסמוכה למגילה היא היתה סמוכה על הברכות שלפני המגילה ואם כן לא היתה פותחת בברוך. אבל מזה שהברכה הזו פותחת בברוך אנו מבינים שהיא ברכת השבח על הניסים שעשה לנו הקב"ה כמו שאתה רואה מה הברכה מדברת – האל הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, מדברים על הדין והנקמה שעשה הקב"ה באויבי ישראל, רב את ריבנו ועשה נקמה בגויים. "כהיום אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים". אז זו ברכת השבח על הנסים שעשה לנו הקב"ה.
כיוון שהיא ברכה שנקראת ברכת השבח והיא לא בהכרח סמוכה למגילה לכן גם אם אדם לא ברך במקום שנהגו – לא מעכב. גם מצד הברכות הראשונות – לא מעכב. היא ברכה שעומדת בפני עצמה – ועכשיו מובן למה זה תלוי במנהגים. היכן שנהגו להגיד את השבח הזה – אומרים אותו. והיכן שנהגו שלא לומר – לא אומרים אותו.
לכן גם כן לא מברכים את הברכה האחרונה הזו עד שגוללים את המגילה. למה צריכים לגלול את המגילה? זה לא כבוד שהמגילה פתוחה ואתה עוסק בדברים אחרים. אם זה מכלל חיוב של הקריאה שתגיד את הברכה הזו, וכי כשאתה מברך בהתחלה אתה חייב לסגור את המגילה? אומנם נכון, כשמברכים בספר תורה אז צריכים לכסות את הכתב שלא יחשבו שאתה קורא את הברכות מתוך הכתב. כי ספר תורה שכתבו את הברכות בתוכו – פסול. אותו הדבר במגילה, כותבים הראשונים כאן שלא יכתוב את הברכות בתוך המגילה, אז יש עניין לכסות את המגילה בשעת הברכות. אבל המנהג הוא בהרבה מקומות שפותחים את המגילה כולה לפני הקריאה, פושטה כאיגרת. והברכות לא נחשבות שהן מעניין אחר. כיוון שעוסק בקריאת המגילה, זה צורך המגילה שיברך את ברכות האלה. אבל ברכה אחרונה – אל תברך, קודם תגלול את המגילה אחר כך תברך. זה לא כבוד המגילה שהיא פתוחה ואתה מברך ברכה אחרת.
בזמן הזה שיש בין סוף קריאת המגילה לבין הברכה שאחריה יש אנשים שחייבים להשלים את החסר, הוא איזה חצי שעה לא דיבר עכשיו זה מעל הכוחות שלו, הוא חייב לשחרר לחץ, אבל האמת היא שצריכים להשתדל לא להפסיק. לפי מה שאנחנו לומדים עכשיו זה לא ממש הפסק – היא לא לגמרי ברכה הסמוכה, והיא לא לגמרי ברכה ששייכת למגילה. אבל אי אפשר לקחת את הברכה הזו ולברך אותה בפני עצמה, צריך לברך אותה דווקא אם יש מגילה – אם לא קראו את המגילה אי אפשר לברך אותה. אז יש בה שייכות למגילה. לכן, לכתחילה צריך שלא יהיה הפסק. אבל אם הפסיק – זה לא מעכב, יכול לברך.
יש "האורחות חיים" מביא ירושלמי, הביא אותו מרן בסימן תרצ"ב, כותב הירושלמי שלא מברכים את הברכה הזו ברכה אחרונה אלא בעשרה. אם יש מניין – אז מברכים ברכת "האל הרב את ריבנו", ואם אין מניין לא מברכים את הברכה. ברכות ראשונות – אפילו יחיד מברך אותן. יחיד חייב במקרא מגילה – ומברך עליה, כדעת רוב הפוסקים וכך נפסק להלכה. אבל ברכה אחרונה כותב האורחות חיים בשם הירושלמי ,שלא מברכים אלא אם כן יש שם עשרה. לפעמים עושים מניין קטן, יש מישהו חולה והולכים לקרוא לו את המגילה, הברכות הראשונות – צריך לברך לו. ברכה אחרונה, אם אין שם עשרה – אומר ה"אורחות חיים", לא יברך ברכה אחרונה. מרן ה"בית יוסף" מביא את זה ללא חולק. ורמ"א בסימן תרצ"ב בהגהה פסק את זה להלכה. והסכימו על זה הרבה פוסקים. "הפרי מגדים" פוסק כך, גם ה"משנה ברורה" פוסק שאם אין עשרה לא יברכו ברכה אחרונה. זה שנוי במחלוקת. כאן הרמב"ם שהביא את הדין הזה של ברכה אחרונה לא חלק אם יש עשרה או לא. מקום שנהגו – יברך, לא נהגו – לא יברך. אפשר אולי שגם במקום שאין עשרה אם נהגו לברך – מברכים. אם זה מנהג המקום אז לאו דווקא במניין. כיוון שבאותו מקום מברכים במניין, אז גם אם אין מניין מברך, ככה משמע מפשטות דברי הרמב"ם, מסתמות דבריו. גם ה"בן איש חי" פסק שיברך ברכה אחרונה. לא יאבד ברכה יקרה זו, אפילו אם אין עשרה יברך אותה.
גם החיד"א ב"ברכי יוסף" מביא את הרדב"ז. הרדב"ז בתשובה כותב שמברכים ברכה אחרונה אפילו שאין עשרה. אבל האמת היא שאין כל כך ראיה מהחיד"א שהוא מסכים עם הרדב"ז. למה? כי החיד"א עצמו בשאלות ותשובות "חיים שאל" בסימן ח' כותב "העידותי בכם היום", כך לשונו, שכל מקום שהבאתי בספרים שלי פוסק והעתקתי את דבריו, אם זה ראשון או אחרון, אינני מתכוון לפסוק הלכה כמותו אלא אני רק מראה לך מקום. עשיתי זאת כדי להקל על המעיינים מטורח החיפוש, כדי שלא יצטרכו לחפש הרבה הבאתי להם את הדברים על המקום. אלא אם כן פרשתי להדיא שככה ההלכה, כתבתי "וכן עיקר" או שאני מסכים להלכה, אז אם כן דעתי גם כן לפסוק כך, אבל מקום שלא פרשתי אלא רק העתקתי לך את דברי הפוסק אינני אלא מראה לך מקום ועדיין צריך ללון בעומקה של הלכה כדי להחליט אם ההלכה כמותו או לא. אז הרב חיד"א כאן ב"ברכי יוסף" הביא את דברי הרדב"ז על ברכה אחרונה שמברכים גם ביחיד, אבל לא הוסיף שם "וכן עיקר", "וכך ההלכה", רק העתיק את דבריו. אז אין ראיה מזה שהחיד"א פוסק כמו הרדב"ז.
גם הגאון החסיד רבי אליהו מני פוסק שמברכים ברכה אחרונה אפילו ביחיד. אבל לעומת זאת יש לנו גדולים רבים שפסקו שלא לברך אותה אלא בעשרה. הגאון רבי חיים פלאג'י בספר "מועד לכל חי" שלו כותב שלא לברך ברכה אחרונה על המגילה אלא אם יש לך עשרה אנשים בבית כנסת. וכך כותב גם כן ה"שלמי ציבור", וכך גם בספר "יפה ללב", וכך כותבים גם כן ה"משנה ברורה" וה"פרי מגדים" כמו שהזכרנו כבר.
אז זה דבר שהוא מחלוקת גדולה בפוסקים. כשיש לנו מחלוקת גדולה בפוסקים מה ההלכה, ספק ברכות – להקל. כך פוסק מרן רבינו עובדיה יוסף, שהברכה האחרונה אם יש עשרה מברכים אותה ואם אין עשרה, ספק ברכות להקל – לא מברכין אותה.
אבל, אם יש קריאת המגילה לנשים, ושם יש עשר נשים, מה הדין? האם לברך שם ברכה אחרונה או לא לברך?
לפי מה שדיברנו כבר בשיעורים קודמים, שהאשה חייבת במקרא מגילה בדיוק כמו האיש, כך ההלכה, מרן פסק שהאשה חייבת כמו האיש. ואף על פי שכתב מרן שטומטום לא מוציא ידי חובה אפילו טומטום אחר כמותו, טומטום הוא זה שסתום ולא יודעים מה הוא זכר או נקבה, מקום הנקבות סתום או מכוסה. היום ברוב המקרים עושים ניתוח ופותחים אותו אבל בזמנם לא היו יודעים לנתח את זה והוא היה נשאר ככה, טומטום. אז הוא גדל עכשיו, כותב מרן שטומטום לא קורא את המגילה אפילו לא יוציא טומטום אחר ידי חובה. למה? לכאורה משמע מזה שהוא סובר שאשה לא מוציאה איש ידי חובה. ולכן הוא, ספק איש ספק אשה, לא יקרא את המגילה להוציא זכר כי הזכר ודאי חייב, והוא ספק. ואפילו לטומטום אחר לא יקרא למה? שמא זה נקבה והשני זכר. אז איך יוציא אותו ידי חובה? ספק, ולכן לא יוציא אותו ידי חובה. כך לכאורה משמע מדבריו. ואם כך זה סותר את מה שכתב מרן לפני כן שאשה מוציאה איש ידי חובה במקרא מגילה. כלומר מרן פסק כמו הרמב"ם ושאר ראשונים שהזכרנו שאשה החיוב שלה שווה בדרגה לחיוב האיש. זה קצת סתירה? למה טומטום לא מוציא את מינו?
אבל האמת היא שזו לא סתירה. מרן ה"בית יוסף" מבאר את דבריו ואומר, שבשביל להוציא ידי חובה צריך לדעת בודאי מיהו המוציא. גם כשפסקנו להלכה שאשה מוציאה ידי חובה. אז יודעים עכשיו שאשה היא המוציאה ידי חובה. אבל אם יש לנו ספק מהו, אם זכר או נקבה, אז הספק הזה גרע. הוא – לא יכול להוציא ידי חובה, מחמת הספק. צריך שהמוציא יהיה מבורר החיוב שלו, איזה סוג חיוב הוא. כיוון שהטומטום הזה לא מבואר, לא מוציא. כך מבאר מרן את החילוק בין טומטום לאשה. אשה מוציאה איש ידי חובה, אך טומטום לא מוציא אפילו את מינו.
אם כן להלכה נפסק שאשה מוציאה איש ידי חובה. כמובן שבציבור אשה לא מוציאה ידי חובה מפני כבוד הציבור, זה גם גנאי לציבור שאשה מוציאה אותם ידי חובה. אבל בביתו של האדם. הוא חולה לא יכול לבוא לבית הכנסת. אשתו או בתו מעל גיל מצווה, ילדה חכמה, אשה חכמה שיודעת לקרוא את המגילה מתוך מגילה כשרה כהלכה, יכולה לקרוא לו ולהוציא אותו ידי חובה.
אז מכיוון שחובת האשה לקרוא את המגילה היא שווה לחובת האיש, אז כמו שאם יש עשרה אנשים בבית הכנסת אפשר לברך ברכה אחרונה, כך גם כן אם יש עשר נשים, אם זה בבית הכנסת או בבית, כשעושים מקרא מגילה לנשים, אם יש עשר נשים זה נקרא פרסומי ניסא, ואז לא רק שמברכים להן את הברכות האחרונות, אלא גם להוציא אותן ידי ברכה אחרונה מברכים להוציא אותן ידי חובה.
עכשיו נשאל: האם גברים ונשים יכולים להצטרף לצורך הדבר הזה להוציא ידי חובה? יש לו חמישה אנשים וחמש נשים, האם יכולים להצטרף לעשרה או לא?
הדבר הזה שנוי במחלוקת הפוסקים. בעל ה"עיטור" כתב שלא מצטרפים לעשרה. יש הלכה בזימון שבבית אחד, אם אכלו חמשה גברים וחמש נשים לא מצטרפים לזימון לברך בעשרה. אז אם כן לכאורה גם במגילה נגיד אותו הדבר שלא מצטרפים לעשרה. בדברים שבקדושה פשוט, כולם יודעים שלא מצטרפים. אבל יש חילוק גדול בין דברים שבקדושה לבין מקרא מגילה. בדברים שבקדושה – לא חייבות. אשה לא חייבת לא בקדושה ולא בקדיש, לא מצטרפת למניין בגלל הדברים האלה. אבל כאן היא חייבת במגילה, וכמו שאנחנו יודעים החיוב שלה והחיוב של האיש זו אותה דרגה. אם כן פה זה שונה. ועוד, כאן, למה צריך עשרה, מאיזה טעם? האם זה גדר של דבר שבקדושה שצריך עשרה שנגיד שאשה לא מצטרפת? פה זה רק משום פרסומי ניסא, זה עניין העשרה. לכן כותב הריטב"א בשם רבו שאשה מצטרפת לעשרה כי מה צריך, פרסומי ניסא, ופרסומי ניסא – יש. ושני התם בסעודה שלא הסכימו לצרפן לזימון. ראשית יש מחלוקת אם דרגת האשה שווה לדרגת האיש, זו מחלוקת במסכת ברכות אם אשה חייבת בברכת המזון מדאוריתא או לא, כי אתה אומר בברכת המזון "על ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו ועל תורתך שלמדתנו" אשה פטורה מתלמוד תורה, אשה לא כובשת את הארץ, לא נוחלת את הארץ. כיוון שלא שייכת בדברים האלה ספק בגמרא אם אשה חייבת בברכת המזון מן התורה או רק מדרבנן. לכן אשה לא מוציאה איש ידי חובה, בגלל הספק הזה. כיוון שיש שינוי בדרגת החיוב – לכן אשה לא מצטרפת לזימון. ועוד, שבסעודה יש יותר חשש של פריצותא, כיוון שסועדים, אוכלים ביחד, יכולים לבוא לידי פריצות. לכן שם עשו חכמים גדר וסייג ואמרו שאשה לא מצטרפת לזימון. אבל במגילה זה לא שייך. ולכן כיוון שהעניין הוא רק פרסומי ניסא, כותב הריטב"א בשם רבו שאשה מצטרפת לעשרה.
אם כן זו מחלוקת. בעל "העיטור" כותב שאשה לא מצטרפת לעשרה; כמו בעל העיטור כותב גם "המאירי" בשני מקומות במסכת מגילה גם בדף ד' וגם בדף י"ט, אבל הריטב"א בשם רבו כמו שאמרתי לכם כותב שכן מצטרפת אשה, וכך כותב גם כן הר"ן בדף י"ט שאשה מצטרפת לעשרה.
עכשיו יש לנו כאן לעשות ספק ספיקא. שמא בכלל ברכת הרב את ריבנו לא חייבים עשרה בשבילה כמו שראינו מקודם שיש בזה מחלוקת. ואפילו תמצא לומר שחייב בזה עשרה, שמא הלכה כמאן דאמר שאשה מצטרפת. יש לך כאן ספק ספיקא, ומכיוון שהר"ן כתב, וה"נימוקי יוסף" גם סובר כמותם, ומי זה רבו של הריטב"א שכתב בשמו? – הרא"ה, והריטב"א, הם רוב הראשונים שסבורים שאשה כן מצטרפת לעשרה, כנגד בעל העיטור והמאירי שהם בדעת מיעוט, אנחנו הולכים בדבר הזה אחר רוב הפוסקים בפרט שהעניין הוא כמו שהזכרנו משום פרסומי ניסא.
נצרף לזה גם את סברת האומרים שבברכת השבח לא אומרים "ספק ברכות להקל", אם כן יש לך יותר מספק-ספיקא כדי לברך את הברכה הזו. ממילא, דעתו של הרב בעניין זה שאם יש עשרה ביחד, גם מקצתן נשים ומקצתם אנשים מצטרפים לעשרה כדי לברך ברכת "האל הרב את ריבנו".